אנחנו רגילים לחשוב על העזרה של סבא וסבתא כחסד שהם עושים עם ההורים העובדים, אבל מחקר חדש חשף שהמוטבים העיקריים מהקשר הזה הם דווקא הסבים והסבתות עצמם. המחקר, שהקיף מעל ל-2,900 נבדקים מעל גיל 50 (בגיל ממוצע של 67), בדק את רמת המעורבות שלהם בחיי הנכדים: מאיסוף מבית הספר ועד הקראת סיפורים וארוחות משותפות.
החוקרים מצאו מתאם ברור: סבים וסבתות שהיו מעורבים באופן פעיל בטיפול בנכדיהם הפגינו ביצועים טובים יותר במבחני זיכרון, שטף דיבור גבוה יותר ותפקוד מנטלי כללי משופר. "כנוירולוג, אני רואה את זה בשטח כל הזמן," אמר פרופ' קרסו. "אנשים שיוצאים לפנסיה ומפסיקים להיות פעילים, עלולים לחוות הידרדרות קוגניטיבית תוך חודשים ספורים. העולם שלהם מצטמצם לעניינים פיזיולוגיים וקטנים. לעומת זאת, התעסקות עם אנשים צעירים, ובפרט עם נכדים שיש כלפיהם מעורבות רגשית עמוקה, היא תמריץ אדיר למוח".
פרופ' קרסו ביקש להוסיף הערה חשובה למחקר: "אנחנו תמיד צריכים לשאול את עצמנו מה קדם למה. האם הטיפול בנכדים הוא זה שמשפר את המוח, או שמא סבים וסבתות שמלכתחילה נמצאים בכושר קוגניטיבי וגופני טוב יותר הם אלו שבוחרים ומסוגלים לעזור יותר?" כך או כך, אין ספק שהאינטראקציה הבין-דורית מאלצת את המוח "להתאמץ": לספר סיפור דורש שליפה מהזיכרון, משחק דורש ריכוז, ותיווך העולם לילד קטן דורש גמישות מחשבתית – כל אלו הם תרגילים נוירולוגיים מצוינים.
נקודה מעניינת שעלתה בשיחה היא ההבדל בין המינים. מסתבר שהתועלת הקוגניטיבית בולטת יותר אצל נשים. ומה לגבי הסבים? ובכן, כאן נכנס הגורם של "המחיר הנפשי". אם היציאה לג'ימבורי או השמירה על הנכדים נתפסת כמעמסה המלווה בלחץ ועצבים, התועלת הבריאותית יורדת. המפתח הוא האיזון – לעשות זאת מתוך רצון וחיבור רגשי, ולא מתוך תחושת כפייה שתעלה את רמת הקורטיזול (הורמון הלחץ).
הנכדים שלכם הם לא רק מקור לשמחה, הם המאמנים האישיים של המוח שלכם. הקשר הזה שומר עליכם רלוונטיים, מעורבים וחדים. אז בפעם הבאה שאתם לוקחים אותם מהגן, זכרו שאתם עושים משהו נפלא – לא רק עבורם, אלא בעיקר עבור הבריאות הקוגניטיבית שלכם.
ניתן לשלוח שאלה בעמוד זה. שאלות נבחרות ייענו על ידי פרופ' קרסו, והתשובה תתפרסם גם באתר זה.
