ערב יום הכיפורים, האווירה הציבורית מתמלאת קריאות נרגשות לסליחה ומחילה, גם במישור האישי וגם במישור הפוליטי הנדוש: כולנו אחים! נגשר על פני התהום! נחבק איש את רעהו! נסלח! נמחל!, וכאן, אגב, נחשף הבלבול המושגי: מבחינה פסיכולוגית ובלשנית, סליחה ומחילה אינן אותה פעולה.
סליחה נוגעת לאישיות של האדם, האם הוא מסוגל להבין מה גרם לאחר לפגוע בו, האם הוא מסוגל לשים עצמו בנעליו של האחר, למחוק את הטינה ולסלוח. הסליחה היא גם תהליך שאדם עובר עם עצמו כדי לאפשר לנפשו לזרוק את העבר ולהמשיך להתקדם ולא להיתקע.
מחילה היא דווקא מונח יותר "משפטי-כלכלי", ויתור על חוב, על פיצוי חומרי, מוסרי או רגשי שמישהו חייב לנו עקב מעשה שעשה או שחשבנו שנעשה נגדנו. בזירה הציבורית קל לזרוק סיסמאות על מחילת חובות לאומיים, אבל בחיים הפרטיים, האישיים, הרגשיים שלנו החשבון הרבה יותר מורכב.
אני מומחה בניתוח הפיזיולוגיה של הכעס, אני מבין ויודע שעצימת-עין ושמירת-טינה בלב מזיקות לנפש כמו רעל, וההמתנה שיקרה משהו רע מאוד לאדם הפוגע מרעילה אותנו ולא מזיקה לצד השני אף כהוא זה. אני יודע שהסליחה מורידה את הקורטיזול ואת האדרנלין, מאזנת את לחץ הדם ומשפרת את האוטונומיה הרגשית שלנו, ובכל זאת, כאשר התיאוריה פוגשת את המציאות – המנגנון נתקע.
מבחינה פסיכולוגית, הקושי הגדול ביותר לסלוח אינו נובע מרשעות אלא מחוסר-רצון או חוסר-יכולת לוותר על שליטה. אנחנו נאחזים בכעס מפני שהוא מעניק לנו אשליה של הגנה: כל עוד אנחנו כועסים, אנחנו לא קורבנות פסיביים אלא שופטים פעילים הרוצים גם לשפוט וגם לבצע את גזר הדין.
והנה וידוי אישי: כמי שמכיר לעומק את כל הציטוטים, המחקרים והמודלים של ארבעת המרכיבים הפסיכולוגיים, הכרה, חרטה, תיקון והתחדשות, גם אני נכשל, ואני חי ומשלים עפ פרדוקס.
סלחתי הרבה בחיי ורבות גם ביקשתי סליחה מאחרים. אני מבין את התועלת שבסליחה והנזק לנפש בהשארת "חשבון לא פתור", אבל ישנו אדם אחד שפגע בי באופן עמוק, מחושב ופתלתל במטרה לשנות את מסלול חיי. אותו אדם פגע בבריאותי ומולו כל הכלים הפסיכולוגיים שעליהם אני מדבר ואותם אני מבין – הופכים לאבק. גם הידיעה שהסליחה מיועדת לשחרר אותי לא מאפשרת לי לגבור על תחושת-הפנימיות המוצדקת והברורה שבמקרה זה, אם אסלח לאותו אדם, אעשה עוול לאמת שלי ועם זה יהיה לי עוד יותר קשה להשלים.
אחת ההארות המשמעותיות של הפסיכולוגיה המודרנית שהגעתי אליה, היא הבנת הפיזיולוגיה של הכעס והטינה, וההפנמה שהסליחה אינה מתג הפעלה של "הכל או לא כלום". לעתים השלב המתקדם ביותר של בגרות נפשית אינו סליחה מלאה לפוגע, אלא סליחה עצמית על כך שאיננו מסוגלים לסלוח לו. השחרור האמיתי אינו מחייב הכשרת השרץ או חיבוק מלאכותי שאין מאחוריו ולא כלום, אלא העברת המיקוד מחודו של הפוגע אל הבנייה המחודשת של חיי.
אולי, כשאהיה גדול, אוכל בכל-זאת לסלוח לו. ואם אינכם יכולים לסלוח לכולם, או לבקש סליחה, סלחו לעצמכם והמשיכו בחייכם.
