פעמיים כי רע
אני מרגיש במדינה שלי כווסל המשרת את הפיאודל. הוא שולט בי, יושב ספון במגדל-השן שלו ואני עובד בשבילו, נלחם בשבילו ומשלם בשבילו. הוא למעשה שולט בי דרך וציגיי בוועד הווסלים, ועד שאני ווסלים אחרים בחרנו. אבל הוועד כפוף להנהלה שעל פיה, ורק על פיה, יישק דבר.
נאמר "ביום שלישי פעמיים כי טוב". השבוע היה יום שלישי יום קשה, יותר מפעמיים כי רע. זה התחיל כיום הזדהות עם משפחות החטופים, יום קשה לכולנו מבחינה נפשית, יום בו כל אחד ניסה לעשות את המקסימום כדי למחות, לצעוק ולעשות הכל כדי להביא לשחרור החטופים. אי-אפשר היה לא לחשוב עליהם, לשמוע את זעקת המשפחות ולא לדמוע.
היום המשיך עם החלטה אומללה של נבחרי-המדינה לקצר ישיבת קבינט, ובמקום לעסוק קודם כל בחטופים, בסיכוי להחזירם ובצורך הדחוף להגיע לעסקה זו או אחרת, קוצרה הישיבה בגלל "חוסר זמן" ועסקה רק במלחמה ובכיבוש העיר עזה. והחטופים? שיחכו. עסקת-שחרור? לא דחופה להיום. היום, מה שדחוף, זו השתתפות בסעודת-הודייה, "חפלה" במסעדה, לחגוג את תחילת הבנייה ב-17 ישובים חדשים בבנימין. אוכל טוב, שתיה כיד המלך, חברותא, זה יותר חשוב לוועד הווסלים מאלה שנמקים ללא אוכל ומים במנהרות החמאס.
עד כמה יכול ליבם להיות ערל למצב?! במקום לשבת יומם ולילה עד שיצא עשן לבן ותצא עסקה לפועל, הולכים להם חבר-פוחזים זה למשתה-שמחה. אכן, בונים עוד בתים ועוד יישובים וחושבים שהעולם ישתוק ושהעם ישתוק והכל יבוא על מקומו בשלום.
ועד העובדים של הווסלים, שהרי הוא זה ששולט ומשתף פעולה עם הפיאודלים ושומר להם על שקט תעשייתי, מחזיק את הממשלה בציפורניים, שלא להגיד במקומות אחרים, ודואג לעגל את זוויות ההחלטה שלא לאפשר לחרדים ברי-גיוס יציאה לחו"ל, לאומן או לניו-יורק כדי להשתטח על קברי רבנים, וזאת בניגוד להחלטת היועמ"שית. בנוסף נמצאו מיליוני שקלים כדי לאפשר להם להיכנס לאוקראינה דרך מולדובה.
לא נמצא כסף לשפר את תנאי החיילים והמילואימניקים. לא נמצא כסף לעובדים סוציאליים ולפסיכולוגים שיטפלו באלפי פוסט-טראומטיים; לא נמצא כסף לשקם את בית-החולים "סורוקה" שנפגע קשות מטיל, אבל כן נמצא כסף לתת למדינה שלישית שתאפשר לחרדים לטוס לאומן, ועוד קיבלנו איום ישיר מפי הרב פורוש ג'וניור שאם החרדים לא יסעו – הם יחסמו את האשנבים בנתב"ג ואף אחד אחר לא יטוס. ממש שיטת מאפייה.
כדי לקנח את אותו יום שלישי נורא, הדובדבן שעל הקצפת היה הכתבה בערוץ 12 בלילה שדיברה על תופעת ה"דרייברים". אותם שירותי-הסעה פרטיים פיראטיים הנהוגה בערים החרדיות ומסיעה את אנשי-המגזר ללא קבלות, בכסף שחור וללא תשלום מסים. והכתבה מסתיימת במשפט קשה מפי אחד מהנהגים, ואני מצטט: "זכותנו לעבוד איך שבא לנו מכיון שאנחנו לא מכירים במדינה, לא אכפת לנו מהחוקים של המדינה פה, המדינה הזאת – מצפצפים עליה. עוד 400 שנה נצפצף על הכופרים במדינה פה, נעשה מה שאנחנו רוצים. ככה זה חרדים. אם תקבל או אם לא תקבל, כמו שאנחנו נמות ולא נתגייס לצבא של הכופרים, של הנבלות האלה, של הציונים המסריחים האלה".
העם נאנק תחת עול המלחמה, המסים והמצב הכלכלי. לממשלה יש זמן וכסף כדי לאפשר לחרדים להתחמק מגיוס ולנסוע לחו"ל, לשלם פחות על מוצרי-מזון, לנסוע בחצי-מחיר ברכב בזמן שאנחנו, הווסלים, מרגישים כפרה חולבת, כחוטבי-עצים ושואבי-מים.
די! הגיע הזמן להפסיק את המצב הזה. הפיצוץ כבר בפתח. לנו, הווסלים, נמאס להיות פראיירים.
