סמל או סימבול זו צורה מוכרת החודרת לתודעה שלנו דרך החושים מבלי לעבור דרך ההיגיון או התובנה, מבלי להזדקק לשפה, למילה או להסבר. זו שפה עתיקה שמפעילה באופן מיידי את הרגש בלי שום תחנות-מעבר, מתחברת לאסוציאציות הפרטיות, לאמוציות, ומכניסה אינפורמציה ישירות למוח שלנו. היא מוגדרת ומדויקת כמו מגן-דוד, כמו מנורה, חנוכיה, כמו הסמל של מרצדס, או, להבדיל, כמו צלב-קרס. כך פועל סמל. כאשר אני רואה קבוצת-אנשים עם סיכה של דגל המדינה על דש-בגדם, או עם מגן-דוד או צלב תלוי על שרשרת סביב צווארם, אני תמיד יודע אם אני שייך אליהם או לא, אם ניתן למצוא איתם מכנה משותף או לא – אבל כאשר אני רואה קבוצת אנשים עם סיכל חבל-תלייה על דש המעיל – ברור לי שהם לא מאנשיי, לא מקבוצתי, אין לי ולא יהיה לי לעולם משהו משותף איתם!
מראה של סיכה כזו המוצגת לראווה מעורר אצלי תחושה אינטואיטיבית מיידית של אלימות. אני חש שמופעלת אלימות נגדי, נגד התודעה שלי, למרות שבהחלט ייתכן שעונד-הסיכה לא מודע לכך שהוא משדר מסר אלים כזה.
הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה קרא לתופעה זו בשם "אלימות סימבולית" או "אלימות רכה", ולדבריו זו "אלימות המופעלת עלינו באמצעות הסכמה שבשתיקה."
חברי סיעת "עוצמה יהודית" החליפו את סיכת החטופים בסיכת חבל-תלייה מוזהב. אמנם הצבע הזהוב מזכיר את הסרט הצהוב של סיכת-ההזדהות עם החטופים, אבל כאן תם הדומה; סמל של תהילה, תקווה ואמונה הוחלף לסמל של מוות – סמל של מקדשי-חיים לסמל של שואפי-מוות.
אותי זה מחריד, גורם לחלחלה, ואינני היחידי, ואין לי ספק בנזק שנגרם לישראל בעיני העולם. זה סמל שנותן חותם למתנגדינו על שחיקת-המוסר, הרג ללא משפט, ללא כבוד לקורבן, ואפילו אם מטרתו של הסימבול הוא גזר-דין-מוות למחבלים – זו אינה הדרך להעלות את הנושא. זו פרובוקציה, ולשם כך היא נוצרה – פרובוקציה בטעם רע האופיינית לחלק מאמירותיהם של אותם עונדי-סיכות חבל-התלייה. בעולם הדמוקרטי קיים עונש-מוות רק במקרים חריגים, ורוב מדינות המערב ביטלו אותו לחלוטין. דווקא אנחנו צריכים להיות בנושא זה "אור לגויים".
חבל-תלייה מסמל מוות בחנק ושבירת-מפרקת, ואכן אני חש מחנק כאשר אני צופה באנשים האלה, ויחד עם תחושת-המחנק אני חש גועל ודחייה מן הסמל ונושאיו.
