האם אכן יצר האדם רע מנעוריו? האם הרוע קיים בכל אחד ואחד מאיתנו ועלול לפרוץ ולהשתלט עלינו? מאז ומתמיד עוסקת הפילוסופיה בשאלה זו. למה יש רוע, למה יש אנשים רעים על פני הכדור שלנו, איזו מטרה אנושית הרוע משרת?
בשנים האחרונות הרוע שולט. הוא מפציע באולפני הטלוויזיה, ברשתות החברתיות, בשיח האישי ובמרחב הציבורי. כבר אין בושה. הרוע בראש חוצות. אנשים משמיצים, לועגים, מעליבים, מטנפים, הכל כדי לגבור האחד על השני. להרים את עצמם ולהוריד את האחר. לא מתביישים, לא מתנצלים, והשמחה לאיד נוצצת בעיניים.
כל מי שמשרת בתפקיד ציבורי מועמד לשיימינג מצד זה או אחר, בין אם הוא חבר-כנסת, יועצת משפטית, פרקליטה צבאית, כל אחד ואחד מהם. כל מי שאוחז בתפקיד ציבורי הופך למטרה, להתקפות אישיות, פרטיות, עליהם, על התנהגותם, על משפחתם, לעיתים אף סמוך לביתם. מלגלגים על המראה החיצוני, מלגלגים על המוצא, ואם לא מוצאים על מה ללגלג – ממציאים.
רוע זה, שאני קורא לו רוע פוליטי, הוא סממן של חברה חולה, פצועה ושסועה שמחפשת ביטוי ופורקן בהשמצה ולכלוך.
אותם אנשים, יתכן בגלל נחיתותם שלהם, משמיצים על-מנת לחוש תחושת-כוח. הורדת האחר גורמת להם לתחושת-עליונות ולו רק לרגע. האפשרות להישאר אנונימי, להסתתר מאחורי המסך והמקלדת, מאפשרת להם לשפוך את כל מררתם מהם והלאה מבלי להקדיש ולו רגע קט של מחשבה שהם שולחים חץ המופנה לליבו ונפשו של אדם, ובהתעלמות מוחלטת מן העובדה שלמילים יש כוח לפצוע יותר מכדור אקדח או מחרב. גם מילים יכולות להרוג.
אסור לשכוח שגם לתקשורת יש חלק בתופעה החברתית הקשה הזו. הפאנלים בערוצים השונים מתנהלים כמו מאבק פיזי. אנשים צועקים וצווחים זה על זה, מעליבים, משסעים את דבריו של חברם לפאנל, סותמים את פיו. גם המנחים לעיתים אינם טומנים את ידם בצלחת ומעודדים את ההתנהלות המכוערת הזאת. כל דאלים גבר, וזוכה בזמן מסך ארוך יותר.
בפוליטיקה, כל מי שאלים, פוגעני, ומעליב אישית את יריביו, גם את מעשיהם וגם את מראם, זוכה ליותר קולות בקרב הבייס שלו.
בחברה המשוסעת שלנו, בוטות וגסות והתנהגות הגובלת בפסיכופתיה נחשבות להפגנת כוח ולא לחולשה, ומה קורה לנו? לצופים מהצד? אנחנו מפתחים מעין אדישות מול התופעות האלו. מצקצקים בלשוננו, נאנחים וממשיכים הלאה. תגובות גסות ומרושעות כבר לא כל כך מזעזעות אותנו. והרוע חוגג כאשר אנשים שקטים ועדינים שותקים. השקט הזה מחזק את הרעים.
אתם הנחבאים מאחורי המקלדת, ספונים במגדל האנונימיות שלכם, והאצבעות שלכם קלות כל-כך על המקשים – זכרו כי מאחורי האובייקט המושמץ נמצא בן-אדם, ויש לו משפחה, ילדים, הורים וחברים.
ברור שהרוע לא נולד בשנים האחרונות, הוא תמיד היה קיים כחלק מאישיותנו, אבל היום אנשים רבים כל-כך נותנים לו דרור, גלוי ובראש-חוצות, ובעיקר לגיטימי. נורמלי.
כדאי שכל אחד מאיתנו יעצור לרגע בשיח ויחשוב – האם הוא מוסיף עוד טיפה של חושך, או עוד שבריר של אור.
