בפתחו של חודש אב, חודש המביא עימו מדי שנה זיכרון קולקטיבי המעוגן בחורבן, אני אכן חש תחושת-חורבן. מכה בלב. תחושת-אבל, אך מסוג אחר. אם להיות הוגן, אין זה אבל על ימים עברו ועל חורבן בית-המקדש, אלא יגון עמוק על חורבנה של אמונה בסיסית וחיונית, ועל תקווה שהתבדתה. נבחרי-הציבור, אלה שבידיהם נתון הגה המדינה ושאמורים לראות לנגד עיניהם את טובת הכלל וביטחונו, בוגדים, לתחושתי, במדינה. המציאות של השבוע שעבר חושפת פצע מדמם ופער מקומם בין שותפות הגורל המופלאה של הלוחמים בחזית לבין שיקולי-ההישרדות הציניים במסדרונות השלטון. בעוד הרמטכ"ל זועק על חוסר בלוחמים, בעוד צבא-העם נשחק, מותש ומתוח עד קצה גבול היכולת, ובעוד חוסר משווע בכוח-אדם תובע מחיר כבד מנשוא מאלה הנושאים בנטל, בוחרת ההנהגה הפוליטית להנציח אפלייה ממוסדת. סדרת חוקי-הפטור וההשתמטות, בשמות שונים ולאותה מטרה המכשירה שחרור גורלי של לוחמים פוטנציאליים בעיצומה של מערכה, מהווה זלזול בוטה בכל מי שעושה לילות כימים, שבועות על גבי שבועות וחודשים רבים בשנה כדי להגן בגופו ובנפשו על המולדת. זו אינה סתם חקיקה. זהו פצע ערכי עמוק, אתנן פוליטי המוענק בתמורה ליציבות קואליציונית, וכנראה גם להבטחות קואליציוניות עתידיות, ומותיר את המשרתים בתחושה קשה של עלבון, בגידה ובושה.
חמורה עוד יותר, לדעתי, היא התקרנפותם של ראשי מערכת הביטחון – כאשר שר-הביטחון האמור להוות חומת-מגן של לוחמיו, ונושא עיניו לעבר כסאו של ראש-הממשלה, מעדיף את שיקולי מעמדו האישי על פני צרכיו המבצעיים והקיומיים של הצבא. לא זו בלבד, אלא שהוא וחברי-ממשלתו מחלישים את הצבא בהתייחסותם לרמטכ"ל והמלצותיו כאיש-מקצוע, מבזים אותו וקוראים לו בשמות-גנאי! ועוד גרוע ביותר כשאחד המבזים הוא חבר קבינט המלחמה הגאה בנכדיו המשתמטים!
המושג "שליחות ציבורית" מתרוקן מתוכן. איזה פרצוף יש למי שהפקיר את ערך הרעות, הערבות ההדדית והנשיאה המשותפת בנטל – וכל זאת בשם תאוות-כוח, ממון ומעמד?!
אני תוהה כיצד מסוגלים אלה שהרימו את ידם בעד חוקים מפלים אלה, לישון בלילה, או להביט בדמותם הנשקפת מן המראה. ואני מברך על שומרי הסף שביטלו את ההחלטה המבזה (בינתיים?)
הלוחמים ובני-משפחותיהם המקריבים את היקר להם מכל זכאים להנהגה שתדע להתעלות לגודל השעה, הנהגה שתבין כי חוסנה של המדינה אינו נמדד במספר האצבעות בקואליציה אלא באימון הציבור, בצדקת-הדרך ושוויון בפני החוק והמוסר. ללא אימון זה אנו ניצבים בפני שבר פנימי המאיים על עתידנו כחברה וכמדינה לא פחות מאיומיהם של אויבינו מבחוץ.
