
שוב ושוב
פרופ׳ רפי קרסופורסם במעריב סופהשבוע, https://raficarasso.co.il/שוב-ושוב/
כאשר טרגדיה חוזרת ונשנית במרחבים המיועדים להגנה וטיפול בחסרי-ישע, אני חוזר ושואל את עצמי - איזה פגם קיים בנפשו של אדם המתעלל באחר? מגננת כמו כרמל מעודה ועד המקרים מעוררי-החרדה שנחשפו לאחרונה באריאל - השאלה המנקרת בלב אינה רק מה קרה, אלא איך הדבר יתכן. כיצד זה נשים, שחלקן בוודאי אימהות בעצמן, מסוגלות לגרום לסבל סדרתי ומתמשך לפעוטות חסרי-ישע מגיל שלושה חודשים ועד שלוש שנים מבלי לעצור, להתחרט או לתת דין וחשבון לעצמן?
הניתוח הפסיכולוגי של תופעה זו חושף שילוב מורכב בין מבנה אישיות קשה לבין דינמיקה קבוצתית משחיתה, כי מדובר בצוות שפועל יחד ובאותה שיטה.
ברמת האינדיבידואל התנהגות כזו מצביעה על קווים סוציופתיים, סדיסטיים, בלב אישיות כזו שוכנת פגיעה עמוקה ביכולת האמפתיה; הילד אינו נתפס כסובייקט בעל רגשות וצרכים, אלא כחפץ או פגע המפריע לשגרה. בנוסף חייב להיות נתק (דיסוציאציה), ביכולת להפריד באופן מוחלט בין זהותן כנשים, כאמהות, לבין התנהגותן בגן, בשעות העבודה. בבית הן חשות חמלה, אהבה, אך במרחב הגן מופעל מנגנון קהה-רגשות שמנתק אותן מהחוויה הרגשית של הפעוט. התקפי הבכי או התסכול של הפעוטות נתפסים כפרובוקציה או התנהגות רעה המצדיקה ענישה או ריסון, וכך מוסרת התחושה של אשמה מוסרית.
אחת מן השאלות הקשות המטרידות אותי היא כיצד שלוש נשים, (ואולי יותר, בגן הזה), חוברות יחד ואף לא אחת מהן מרגישה, עוצרת, ואומרת - "משהו כאן לא בסדר". הפסיכולוגיה החברתית יכולה להסביר זאת כהיסחפות קבוצתית. כאשר יחיד נמצא בקבוצה סגורה, הלחץ ליישר קו הוא עוצמתי מאוד, ונורמה שמתחילה מהתנהגות כוחנית קלה, מחמירה בהדרגה, וכאשר הנורמה נחלקת בין מספר משתתפות, המצפון הפרטי מושתק וכל אחת מרגישה, כנראה, ש"אם כולן עושות זאת - כנראה זה בסדר, ואני לא היחידה".
בתוך מיקרו-אקלים סגור וחוויית שחיקה, בין פעוטות שבוכים ויש לנקותם, להאכילם ולדאוג לרווחתם, הפעוטות מאבדים את אנושיותם בעיני הצוות, והסבל שלהם משתקף כרעש סביבתי ולא כמצוקה אנושית. השילוב שבין מבנה אישיותן, חוסר אמפתיה, לבין סביבה קבוצתית המעניקה לגיטימציה הדדית, מייצר מציאות שבה המצפון משתתק כליל.
מקרים אלה מזכירים לנו כי רוע סדרתי אינו מתרחש בחלל ריק. הוא צומח במקומות שבהם השחיקה, היעדר פיקוח והתדרדרות מוסרית הדרגתית, פוגשים נפשות שאיבדו את החמלה הבסיסית ביותר.
חובה לאפשר לכל הורה שילדו בגן, בכל גן, להיכנס לרשת מצלמות-הגוף בכל רגע שיחפוץ. יש לרשת את הגנים במצלמות כך שלא יהיו אזורים לא-מכוסים, וטענות הגננות שזה פוגע בפרטיותן, כביכול, חשובות פחות - באיזו פרטיות מדובר?!
מי שלא רוצה לוותר על פרטיותה, תתכבד ותמצא תעסוקה אחרת.
אסור שמצב זה יימשך ויקרו מקרים נוספים!
