באיזה תור לעמוד?

אני היפראקטיבי. כל מי שמכיר אותי מכיר תכונה זו אצלי - ואני שונא לעמוד בתור. לא גדלתי ברוסיה של פעם, ואפילו בימים אלה איני מסוגל לעמוד בתור בחנות או במסעדה, ואם ההמתנה בתור נמשכת יותר ממספר דקות, אני מאבד סבלנות והולך משם והלאה.

הבוקר הלכתי לממש את זכותי האזרחית ולתרום לעיצוב צביונה של הממשלה הבאה. תור ארוך-ארוך של עשרות אנשים השתרך מול הפתח לקלפי המיועדת שלי ונמשך הלאה מעבר לפתחן של שתי קלפיות סמוכות שהתורים אליהן היו קצרים בהרבה מזה שלי. אבל הפעם זה היה שונה. הפעם הרגשתי תחושה אחרת. בפעם הראשונה בעומדי בתור חוויתי סבלנות, שקט ואפילו שמחה. אני מוכרח להודות שלא הכרתי את עצמי. נהניתי לעמוד בתור כשלושת-רבעי השעה, והייתה לי תחושה שכל אלה שעמדו לפני ואלה שהצטרפו מאחורי חשו חוויה דומה. לא היו טענות, אנשים לא נדחפו, לא היה לחץ, היה שקט. חשתי באווירה של התרוממות-רוח - אכן, יכול להיות שהתחושה הזו הייתה שלי בלבד, אבל איכשהו לא נראה לי.

היה לי זמן, וחשבתי על מה אכתוב בטור שלי השבוע: על בחירות? על עמידה בתור? אנחנו אומרים וחושבים שהבחירות החשובות בחיים הן רק אלו שמעצבות אותנו - איזה מקצוע ללמוד? עם מי להתחתן? איפה לגור? שטויות, רבותיי. הבחירה האמיתית, זו שמעמידה אותנו במבחן ובודקת את האינטליגנציה הרגשית שלנו, נקבעת בסופרמרקט בשנייה שאנחנו צריכים לבחור באיזה תור לעמוד. תיאורטית זה פשוט - מובילים את העגלה לתור הקצר ביותר. הרי אני, כאמור, היפראקטיבי, חסר-סבלנות כשמדובר בעמידה בתור, וכל מכריי הקרובים יודעים שלעמוד בתור זה עונש עבורי. מן הסתם אנסה תמיד למצוא דרך לתור הקצר ביותר, והתוצאה לרוב - קטסטרופה! אחרי סקירת התורים האחרים שכל אחד מהם מונה אי-אלו אנשים, אני נעמד מאחורי עגלה קטנה ותמימה ולא עמוסה במיוחד, מאמין שהתור יתקדם בזריזות, מעלה דופמין במוח, חושב שניצחתי את המערכת, ואז מסתבר שהגברת בראש התור שכחה שתי עגבניות, או שהיא מתלבטת מול שלל המבצעים שהקופאית מציעה, או שהמדבקה מהגבינה נפלה או שהברקוד על הקופסה נקרע והקופה נתקעת, טלפון לאחראי-משמרת לא נענה כי הוא בשירותים, בעוד התור שלידי, שהיה נראה קודם כמו הלווייה ממלכתית, זורם לו כמו מפלי-הניאגרה.

אני מוכן להישבע שאלה שעמדו, לכאורה, מאחורי בתור המקביל כבר הספיקו לעבור בקופה, להכניס את השקיות לבגאז' ולצאת ממגרש-החנייה. בואו ונודה, התור הוא מיקרוקוסמוס והחיים כולם הם שרשרת של ניסיונות כושלים להתחכם לתור. אנחנו מחפשים את "המסלול המהיר", או את המקצוע שנראה לנו נוצץ וריווחי רק כדי לגלות שנכנסנו לתור תקוע של הסופרמרקט. אנחנו עוברים לנתיב השמאלי בכביש המהיר כי הוא נראה פנוי, ואחרי מאה מטרים מגלים שאנחנו מאחורי משאית בטון שנתקעה בו.

אז מה למדנו? הנתיב המהיר ביותר בכביש ובסופרמרקט עלול להתברר כמלכודת והבחירה הטובה שניתן לעשות בחיים היא פשוט לנשום עמוק, להישאר במקום, להבין שכולנו תקועים באותו התור ויש משהו מרגיע בזה שאין לנו באמת שליטה על הקצב. בזמנים כגון אלה מומלץ להיכנס לאווירת התור בו עמדתי היום בקלפי, בשקט ובשלווה.

ומקסימום - אם זה באמת לוקח יותר מדי זמן - תמיד ניתן לנצל את העמידה בתור כדי לכתוב על זה טור בעיתון.