בדידות
חלקנו נמצאים בימים אלה בציפורניה של מגפה שקטה. רבים סובלים ממנה. היא מסוכנת ואף הורגת, פוגעת בגוף, פוגעת בנפש ומדכאת את מערכת החיסון.
זו מחלה קשה ומסוכנת. זו הבדידות.
בדידות אינה רק תחושה חולפת או מצב-רוח זמני. היא אחת הרעות החולות שגלשה מן המאה ה-20 וחדרה לזמננו. בכתבה של גלעד כהן שפורסמה השבוע ב"ידיעות אחרונות", התייחס הכותב לבדידותם של מאות אזרחים ותיקים בירושלים ועל ההחלטה המבורכת לחגוג להם ימי-הולדת משותפים. התרגשתי מאוד לקרוא את הכתבה.
מציאות הכואבת הזו קשישים מדווחים ש"הבדידות אינה להיות לבד בבית, אלא המחשבה שאולי איש לא ירגיש אם לא אקום מחר בבוקר". מילים אלו מזקקות את ההבדל התהומי שבין מצב אובייקטיבי של "להיות לבד" ובין החוויה של "להיות בודד". לבד אפשר להיות מבחירה חופשית; בדידות היא תחושת-נתק. חוסר תמיכה. חוסר הבנה. תחושה נפשית הרסנית שמייצרת אצל האדם דפוסי-חשיבה שליליים כמו "אני לא שווה"; "לא צריכים אותי"; "אני מיותר ולא רלוונטי". הערך העצמי נשחק והאדם מתחיל לראות את העולם דרך פילטר של איום ודחייה.
תחושת חוסר-נחיצות, לפעמים עול על הקרובים, אינה נחלתם של מבוגרים בלבד. מחקרים מהשנים האחרונות מראים כי לצד אזרחים ותיקים הסובלים מבדידות עקב אובדן בני-זוג וירידה בתפקוד, דווקא צעירים בגילאי 18-25 חווים שיעורי-בדידות גבוהים במיוחד, לרוב בשל התלות ברשתות החברתיות המייצרות אשלייה של קשר – אבל מותירות ריקנות עמוקה.
לפי הערכת גורמי הבריאות כ-20-30% מאוכלוסיית המערב סובלים מבדידות כרונית בשלב זה או אחר של חייהם. השלכות של מצב נפשי זה על התחלואה הגופנית הן דרמטיות: מחקרים מראים שבדידות כרונית מפעילה את מערכת הלחץ והדחק בגוף באופן קבוע, מעלה קורטיזול ואדרנלין, מורידה את יעילות מערכת החיסון וגורמת לדלקתיות מוגברת; בחלק מהמקרים בדידות כזו מקבילה לצריכה קבועה של 15-20 סיגריות ביום ומגבירה את הסיכון למחלות לב וכלי דם, אירועים מוחיים, ואף מאיצה תהליכי דמנציה ואלצהיימר בגיל המבוגר.
הבדידות היא מגפה שקטה הגובה מחיר גופני ונפשי כבד, וכפי שהיטיבה לתאר אחת ממארגנות יום-ההולדת המבורך בירושלים – "לפעמים דפיקה אחת בדלת יכולה לשנות לבן-אדם את כל השבוע". ואני אוסיף – את כל החיים.
אנחנו חיות חברתיות וזקוקים לקשר ומגע אנושי. טיפול רפואי, טוב ככל שיהיה, לא מספיק, אלא יצירת קשרים אנושיים, התעניינות בקרוב קשיש, בודד, טלפון, הזמנה לארוחת-שבת. כל קשר אנושי שיזכיר לאדם הבודד שחושבים עליו עדיף עשרות מונים מכדור או בדיקה רפואית.
