שיטת מצליח
כאשר אתה הולך למסעדה בארץ ומזמין כוס יין, אתה מצפה לקבל כוס יין ולא טעימה או דגימה.
אמש הייתי במסעדה, והזמנתי כוס יין-שרדונה ב-48 שקלים. כוס יין תקנית סטנדרטית אמורה להכיל כ-150 מ"ל, (חמש מזיגות מבקבוק של 750 מ"ל). כוס נדיבה מכילה 180 מ"ל. באירופה, לפי התקן, יש כוס יין קטנה – 125 מ"ל וכוס סטנדרטית – 175 מ"ל. במקומות רבים באירופה וארה"ב יש אפילו סימן של פס שחור, דק ועדין, המסמן את הכמות. לפיכך, לקבל כמות של יין בכמות של אספרסו ארוך ולשלם עבורה סכום הנע בארץ בממוצע בין 40 ל-60 ש"ח – זה מקומם ביותר.
בניגוד למנהגי – ביקשתי לקרוא למנהל המשמרת והפניתי את תשומת-ליבו לדבר. הוא הביט בכוס, וללא אומר ודברים הלך למטבח, חזר עם הבקבוק הרלוונטי והעלה את מפלס היין לכמות סבירה ומקובלת.
הגיע הזמן שגם בארץ יהיו סימונים על כוסות היין, או, כפי שראיתי בלא מעט מסעדות בחו"ל – יביאו את היין לשולחן בכלי-מידה עדין מזכוכית וימזגו לכוס לעיני הסועד. דא עקא, שבארץ אנחנו נפגשים שוב ושוב במגמה הלא-נעימה, בלשון המעטה, להוריד את כמות הסחורה בגרמים או במ"ל ולהעלות את המחיר בשקלים…
היכן המועצה לצרכנות? אולי כדאי לחוקק חוקים שיגנו על הצרכן הקטן שרק ביקש ללגום כוס יין מהנה, שלא לדבר על המחירים המופקעים של בקבוקי-יין שנמכרים במסעדות ללא כל פרופורציה למחיר הריאלי.
* * *
פוסט-טראומה אינה רק אבחנה רפואית, היא גם מצב תודעתי שהופך במהירות למציאות קולקטיבית – כאשר ילדים ובני-נוער גדלים בצל מחלות ומלחמות, אזעקות וקיטוב חברתי ומצב קבוע של אי-וודאות – תקופה שאת סופה מי ישורנו. לא תמיד באה הטראומה לידי ביטוי בחרדה או בבכי, לפעמים דווקא בשתיקה, באלם, בניתוק, בחיפוש אחרי מפלט ומרגוע, ופריקת-מתח שעלולה להתבטא באלימות, דיכאון, צריכת-אלכוהול, צלילה לעולם הסמים או, במקרה הטוב, בסיגריות. שימוש הולך וגובר באלכוהול, קנאביס וסמים קשים יותר והתנהגויות-סיכון אינם רק נתונים סטטיסטיים, אלא סימפטומים למצוקה קשה ועמוקה.
האחריות מוטלת לא רק על ההורים, אלא גם על מערכת החינוך. זוהי אחריות לאומית מתוך הידיעה שאם אנחנו רוצים לבנות מהנוער העכשווי שלנו דור בריא וחסון – הסברה או אכיפה בלבד לא יעזרו. יש צורך להשקיע בחוסן נפשי. בני-הנוער אינם הבעייה; הם המראה בה משתקף מצבה של המדינה. רק אם נדע לרפא את פצעי-התקופה נוכל להצמיח דור שבוחר בחיים ובעתיד.
מחקר רחב-היקף שנוהל על ידי החוקר הראשי פרופ. הראל-פיש והצוות שלו מאוניברסיטת בר-אילן בשיתוף עם משרדי החינוך והבריאות ופורסם ב"ידיעות אחרונות" השבוע, מציג תמונה מטרידה על מצב הנוער בישראל עקב רצף המשברים בשנים האחרונות החל מהקורונה, דרך השבעה באוקטובר, מלחמת "חרבות ברזל" וכלה ב"עם כלביא" ו"שאגת הארי". אחד מכל חמישה תלמידים סובל מתסמיני פוסט-טראומה ויותר מ-25% מתמודדים עם מצוקה נפשית. במקביל נרשמה עלייה בשימוש באלכוהול ובסמים ואירועי-אלימות, כאשר בנות נפגעות יותר במישור הנפשי ובנים מתבלטים יותר באלימות, קטטות ושימוש באלכוהול וחומרים משני-תודעה.
מדהים לראות כיצד חלק גדול מבני-הנוער הנפלא הזה התגייס במהלך השנים, נלחם והגן עלינו.
למרות הכל, ועל אף הכל, יש גם גורמי-חוסן, ולמרות שהנוער במצוקה, ונוכחנו שבשעת מבחן הוא נותן לנו תקווה גדולה לעתיד.
