ישנו סוג של רוע שאינו מתפרץ כסערה רגעית של יצר, אלא נבנה בקפידה, סטרוקטורה זדונית מתוכננת היטב.
זהו הרוע מתגלה בפרשת הונאתה של הקשישה שביתה וזכרונותיה, אותם הצליחה להביא עוד מתקופת השואה, נשדדו ממנה תחת מסווה של סמכות ממסדית פיקטיבית, שיחת-טלפון קרה, התחזות ל"ביטוח לאומי" או "מס-הכנסה" ורשת פתיונות שנפרשה סביב אישה קשישה, פגיעה, שבאה מתרבות בה הממסד שולט – עד לגזילת רכושה ופיסות חייה היקרות ביותר; תכשיטים הנושאים את משא הדורות, שמות הילדים והסנטימנטים. זו לא רק עבריינות, זה אובדן מוחלט ומתוכנן של מצפון מוסרי.
באנתולוגיה שלו על תולדות הכיעור, עמד הסופר והפילוסוף אומברטו אקו על כך שהכיעור אינו רק היפוכה האסתטי של המגלומניה הויזואלית (באמנות), אלא הוא קטגוריה מוסרית. אקו הראה כיצד לאורך ההיסטוריה הכיעור האמיתי נקשר ברוע, באכזריות ובניוון פנימי שמחריב את הסדר האנושי.
המעשים של עוקצי-הקשישים הם התגלמות הכיעור של אקו, פגיעה מכוונת, מתוכננת, מתוזמנת ומתוחכמת המפרקת את האימון הבסיסי ביותר שבין אדם לרעהו.
מה צריך להשתבש בנפשו של אדם כדי שיצטרף לעבודת-צוות כזו?! כדי להגיע לשפל כזה דרוש פגם מבני עמוק באישיות. אין מדובר רק בהיעדר אמפתיה, אלא בכיבוי אקטיבי של הניצוץ האנושי. זוהי פסיכופתיה קבוצתית שבה התחכום והטכנולוגיה הופכים לכלי-שרת בידי קהות-חושים מוחלטת.
צוות הפועל בצורה מופרעת זו ביחד, משכך את האשמה האישית וכביכול מחלק אותה בין חברי-הקבוצה והופך את סבל הקורבן לשורת-רווח יבשה. הם מביטים בעיניים של זקנה חסרת-הגנה ובמקום לראות בה סבתא נחמדה – רואים בה יעד. מטרה.
הלב יוצא אל הקורבן, אישה שעברה חיים שלמים ונושאת איתה את כובד השנים והזכרונות, מוצאת את עצמה נבגדת ומרוקנת בתוך מבצרה המוגן. הכאב על אובדן התכשיטים הסנטימנטליים אינו כלכלי בלבד; זהו אונס של הנפש, גזילת חפצים שהיו עוגן של זהות והמשכיות והיו מיועדים לנכדיה.
מול פניהם המכוערות והקרות של התוקפים נותרה קשישה אחת באמונתה התמימה שחוללה, ומותירה אותנו עם תביעה חברתית ומוסרית עמוקה – להוקיע את הכיעור ולשמש מגן לחסרי-ישע.
מקרים מעין אלה שהם פשע לנפש וחילול-הקודש חייבים להיבדק על ידי המשטרה, אפילו להכניס טכנולוגיות חכמות יותר מאלו שמאתרות מפגעים – כי כאן מדובר ברצח נפש שאינו פחות מרצח גוף, בוודאי במקרים מסוג זה.
